פסק-דין בתיק ס"ע 25412-10-09

פתח דבר

1.                זוהי תביעת התובעת, עובדת סיעוד אזרחית רומניה ("עובדת זרה"), לתשלום הפרשי שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה בשעות המנוחה השבועית, חלף הודעה מוקדמת והחזר תשלום שלטענת התובעת נגבה ממנה שלא כדין.

2.                מטעם התביעה נשמעו בפנינו עדויות התובעת ואחותה, גב' אנג'לה בירו (להלן - האחות) ומטעם ההגנה נשמעה בפנינו עדותו היחידה של מר חנן הרשקוביץ, נתבע מס' 3, בנם של בני הזוג שנסעדו על ידי התובעת. כל המצהירים הגישו את עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית.

נסיבות העסקתה של התובעת

3.                התובעת, אזרחית רומניה, הגיעה בשנת 2000 לעבוד בישראל בסיעוד קשישים נזקקים והועסקה כמטפלת הסיעודית של בני הזוג הרשקוביץ מחודש 07/2004 ועד למועד סיום העסקתה בתאריך 13.8.09, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. בתקופת העסקתה, התגוררה התובעת בבית בני הזוג בחדר משלה (עמ' 8, ש' 6-7; נ/1, סע' 53) מבלי שנחתם בין הצדדים כל הסכם העסקה ( ת/1, סע' 18).

4.                גב' הרשקוביץ ז"ל (להלן - המנוחה), אשר עיזבונה הוא הנתבע 1, היתה קשישה סיעודית, אשר סבלה משיתוק בפלג גופה השמאלי והיתה מרותקת לכסא גלגלים. בשל כך נזקקה לסיוע התובעת, עד למועד פטירתה בתאריך 22.8.08. המנוחה היתה זכאית לשעות סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו לה באמצעות חברת "פאר שירותי כוח אדם וסיעוד בע"מ" (להלן - פאר) ( ת/1, סע' 8, 19; עמ' 5, ש' 8, 14; נ/1, סע' 6).

5.                הנתבע 2, מר משה הרשקוביץ (להלן גם - המטופל), אף הוא קשיש סיעודי הסובל ממחלת האלצהיימר, בעטייה נזקק לסיוע התובעת. החל מחודש 06/2006 גם המטופל הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כמי שנזקק לגמלת סיעוד, אשר אף היא שולמה במישרין לתובעת באמצעות פאר ( ת/1, סע' 8; עמ' 5, ש' 8, 10). את מספר תעודת הזהות של הנתבע, המופיע לעיל, נטלנו ממסמכי המוסד לביטוח לאומי אשר הוצגו בפנינו.

6.                הנתבע 3, מר חנן הרשקוביץ, הינו כאמור בנם של בני הזוג הנסעדים (להלן - חנן), אשר נוכח מצבם הסיעודי של הוריו, היה מעורה בתנאי העסקת התובעת לרבות בתשלום שכרה, כפי שנפרט בהמשך. חנן אינו מלין כנגד הגשת התביעה כנגדו. הצדדים לא ציינו בפנינו את מספר תעודת הזהות של הנתבע 3.

7.                אין חולק כי שכר התובעת במחצית שנת עבודתה הראשונה עמד על 600$ לחודש, בתוספת דמי כיס שבועיים בסך 100 ש"ח לשבוע, אשר שולמו במלואם על ידי הנתבעים וכי לאחר מכן עלה השכר ל- 800$ לחודש, בתוספת דמי הכיס האמורים, כאשר שכר זה שולם בחלקו על ידי פאר וההפרש הושלם על ידי הנתבעים, זאת עד לחודש 06/2006 ( ת/1, סע' 24(1),(2); נ/1, סע' 12-13).

8.                לטענת התובעת, עת הוכר אף המטופל כנזקק לגמלת סיעוד, בסמוך לחודש 06/2006, עלה השכר שקיבלה מפאר בהתאם, אלא שאז העמיד חנן את שכרה בגין הטיפול בשני הוריו על סך 4,000ש"ח לחודש בלבד, בתוספת דמי הכיס השבועיים שאין מחלוקת בדבר קבלתם לאורך כל תקופת ההעסקה. ההפרש בין הסכום שנתקבל מפאר לסך 4,000 ש"ח נותר לטענת התובעת בידי חנן ( ת/1, סע' 8, 24(3)). מתצהירו של חנן ניתן היה ללמוד, כי בתקופה זו השכר ששולם לתובעת עמד על 900$ לחודש, סכום השקול בקירוב לשכר החודשי הנטען על ידי התובעת, 4,000 ש"ח, שכן נכון ליום 1.7.06 שער הדולר עמד על 4.44 ש"ח * 900 $ = 3,996 ש"ח ( נ/1, סע' 25-26) - ומשכך אנו מקבלים את טענת התובעת כי שכרה החל ממועד זה הועמד על סך 4,000 ש"ח לחודש. אין חולק, כי שכר זה שולם לתובעת בנוסף לתשלום עלויות המדור, הביטוח הרפואי וההוצאות הנלוות למחיית התובעת, על ידי הנתבעים ( נ/1, סע' 26; ת/1, סע' 24(1)).

9.                מעדויות הצדדים עלה, כי בסמוך לחודש 07/2006, החליט חנן למנוע מהתובעת המשך שימוש בכרטיס האשראי שהיה בבעלותה של אמו המנוחה, ואשר באמצעותו נמשכו כספים מחשבונה, בתואנה כי נמשכו כספים ביתר ובחשד למשיכת כספים אלה בידי התובעת ללא רשות הוריו ( נ/1, 16-22; ת/2, סע' 10; עמ' 12, ש' 2-8).

10.           בתאריך 15.8.06 נפגשו התובעת, חנן ומכר של התובעת בשם יוסי, במרכז הקניות "הקריון" ובאותו מעמד מסרה התובעת לחנן 2,000$, אשר הצדדים חלוקים בדבר מהותו. התובעת טוענת מחד, כי מדובר בעמלה אותה גבה חנן ממנה, כתנאי להסכמתו להשבתה לעבודה לאחר שהודיע לה על הפסקת עבודתה, מכיוון שנטלה חופשת מולדת בת חודש ולא שבועיים כפי שאישר לה ( ת/1, סע' 24(4)); חנן טוען מאידך, כי המדובר במחצית הסכום שנמשך מחשבון אמו ללא רשות על ידי התובעת, אותו הסכימה מרצונה להשיב לחנן ( נ/1, סע' 26-36), וכי נוסף לסכום זה אף הסכימה התובעת להשבת מחצית הסכום שנותרה באמצעות ניכוי 200$ משכרה החודשי, כך ששכרה ירד מ- 900$ לחודש ל- 700$ בלבד למשך כשנה, כפי שעולה מהמסמך עליו חתמה התובעת בפגישה ( נ/1, סע' 36, נספח ג'). יחד עם זאת, העיד חנן כי משראה "לאחר זמן מה" כי התובעת ממשיכה בעבודתה כרגיל החליט למחול לה על מעילתה והמשיך לשלם לה את שכרה ואף העלה אותו לסכומים שהגיעו "לפעמים" גם לסך 1,200$ לחודש ( נ/1, סע' 74), זאת מבלי שפירט את הסכום ששולם לתובעת לשיטתו בכל חודש בנפרד.

11.           לטענת התובעת, לאחר פטירת המנוחה בחודש 08/08, הופחת שכרה ל- 3,000 ש"ח לחודש בלבד ( ת/1, סע' 24(5); עמ' 5, ש' 16-17) ואילו חנן טען בעדותו, כי שכר התובעת נשאר כמות שהיה, קרי בין 900$ ל-1,200$ לחודש ( נ/1, סע' 76).

12.           אין חולק כי חנן הודיע לתובעת על הפסקת עבודתה אצל אביו. לטענת התובעת מיד עם שובה מחופשת מולדת בתאריך 13.8.09, עת היתה בדרכה חזרה לבית הנתבעים, הודיע לה חנן בשיחה טלפונית על פיטוריה לאלתר ( ת/1, סע' 9, 22). לטענת חנן התברר בפניו במהלך שהייתה בחופשת המולדת, שהטיפול שנהגה לתת לאביו היה לקוי ומשכך נאלץ להודיע לה על הפסקת עבודתה במהלך חודש 08/09 ( נ/1, סע' 50).

טענות התובעת

13.           לטענת התובעת, היא טיפלה בבני הזוג ובמשק ביתם במסירות משך 7 ימים בשבוע, למעלה מ- 12 שעות ביום, כאשר רק בתקופת חיי המנוחה זכתה התובעת לשעתיים הפסקה מדי יום, הפסקה שנמנעה ממנה לאחר פטירת המנוחה, מחשש להותרת המטופל בגפו נוכח הדמנציה ממנה הוא סובל. בתמורה לעבודתה קיבלה התובעת לטענתה לעיתים שכר חודשי הנופל משכר המינימום, ובתקופה בה סעדה התובעת את שני המטופלים יחדיו, שולמו לה 4,000 ש"ח בלבד וכל סכום העולה על סכום זה ששולם לה על ידי פאר היה עובר לחנן, שלא כדין. בגין כך, תובעת התובעת הפרשי שכר מינימום והפרשי שכר בגין גזל חלק מהתמורה אותה קיבלה מפאר בסך 12,306 ש"ח (עמ' 5, ש' 18) , בהתאם לטבלה המעודכנת שהוגשה על ידה, בצירוף פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי ריבית והצמדה.

14.           לדידי התובעת, היא עבדה שעות נוספות רבות ולכן בהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'ן - מעין משה, פד"ע לט 409 (להלן - עניין טודוראנג'ן) היא זכאית לטענתה, עבור כל חודש מחודשי עבודתה לתוספת של 30% משכר המינימום בסך 64,394 ש"ח; התובעת פירטה בתצהירה את מתכונת עבודתה היומיומית, המלמדת לטענתה על עבודתה בשעות הנוספות ( ת/1, סע' 10-17, 27-28).

15.           כן נתבע על ידי התובעת תשלום גמול בגין עבודתה בשעות המנוחה השבועית, כאשר בכתב תביעתה טענה התובעת תחילה כי בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), ניתנה לה מנוחה שבועית בת 3 שעות בלבד ובגין עבודתה בשעות המנוחה השבועית שולמו לה 100 ש"ח לשבוע (סע' 20); ואילו בתצהירה העידה התובעת כי בתקופת חיי המנוחה ניתנו לה 8 שעות מנוחה שבועיות ( ת/1, סע' 15; עמ' 5, ש' 11-12), אך לאחר פטירתה, לא יצאה התובעת כלל למנוחה שבועית ( ת/1, סע' 16), כאשר הסכום הנתבע בגין רכיב זה נותר כמות שהיה בכתב התביעה, 96,330 ש"ח ( ת/1, סע' 29). לשיטת התובעת, סכום התביעה ברכיב זה מבוסס על 13 שעות עבודה בימי המנוחה השבועית בשיעור 150% לשעה, בניכוי 100 ש"ח שהתקבלו בגין אותו שבוע; נקדים ונציין כי בניגוד לדבריה, מתחשיב התובעת לא נוכו הסכומים שנתקבלו מדי שבוע, בהם התובעת מודה, כפי שיפורט בהמשך.